Surrender to Landscape | Resa al Paesaggio | התמסרות לנוף

Doron Adar

Carlota Alberti

Alejandra Okret

Doron Adar


The place chooses me, it
stops me in my tracks and
demands to be captured.
As soon as I surrender myself
to it, it changes. The act of
photography creates the
transformation; it ceases to
be a public and general vista
and becomes my personal
private scene. This dialogue
between me and the
space metamorphoses the
landscape. It is no longer the
landscape that existed before.
Now it exists only due to its
photograph.

The open empty spaces, the
silence that surrounds me, the
huge smooth boulders and the
rough prickly rocks, the dunes
that break apart in the wind
and rise to life elsewhere.
This is the deep, liberating,
breathing breath that opens
the heart and awakens the soul.
desert . life .

Doron Adar

Il luogo mi sceglie, mi ferma
nelle mie tracce e richiede
di catturarlo. Non appena mi
arrendo al paesaggio, cambia.
L'atto della fotografia crea
la trasformazione; cessa di
essere una visione pubblica
e generale e diventa la mia
scena privata, personale.
Questo dialogo tra me e lo
spazio transmuta il paesaggio.
Questo non è il luogo che era.
Non è più il paesaggio che
esisteva prima, ora esiste solo
grazie alla mia fotografia.

Lo spazio aperto e vuoto, la
quiete del silenzio, gli enormi
massi levigati, le rocce ruvide
e appuntite, le dune che si
sfaldano al vento e rinascono
altrove. È il respiro profondo
di libertà, che apre il cuore e
risveglia l'anima.
deserto . vita .

דורון אדר

 

המקום בוחר בי  , עוצר אותי בדרכי ודורש שאצלם אותו.

הנוף משתנה ברגע שאני מתמסר אליו.

מעשה הצילום יוצר את השינוי.  מנוף כללי וציבורי לנוף פרטי ואישי.

גם הנוף משנה את עצמו כדי להתאים לאופן שבו אני רואה ומרגיש אותו.

 השינויים מתרחשים בעת הצילום ומושפעים מדרך הצילום שלי ומהדיאלוג ביני לבין הנוף.  

זה כבר  לא הנוף שהיה קיים  קודם.

עכשיו  הנוף קיים רק בזכות הצילום.

נוף מופרע. נוף סובייקטיבי

 

 

המרחב הפתוח והריק, השקט העוטף, הבולדרים החלקים העצומים  וקרעי הסלעים המחוספסים והדוקרים, הדיונות המתפרקות ברוח וקמות לתחייה במקום אחר.

זאת הנשימה העמוקה המשחררת, המחייה, הפותחת את הגוף ומעוררת את הנפש.

מדבר.  חיים..

 
 
 

קרלוטה אלברטי

 

נשמתי היא בהרים וההרים בתוך
לבי...
מהדקת את השלג, משאירה את
עקבותיי. נוגעת בסלעים, מרגישה
את חיספוסם מתחת לאצבעותיי.
עוקבת אחרי השביל המוליך אותי
אל הפסגה. לפני, העולם נפתח
וכך גם נשמתי וליבי. שואפת אל
נשימתי את עצמת ההרים האלה.
מכנסת לתוכי את כוחם, את
טהרתם ...
בדממתם הם דוברים אלי.
הרי האלפים הם הבית שלי ומקור
ההשראה שלי
אמנות וחיים בעמק אאוסטה מאז 
1990

Carlotta Alberti

L’anima sui monti e i monti
nel cuore...
Pestare la neve, lasciare
impronte, toccare la roccia,
sentirla ruvida sotto le dita
mentre seguo la via che
mi porta in alto, sulla cima.
Dinnanzi a me si spalanca
il mondo, si spalanca la
mia anima, il mio cuore.
L’immensitá di questa natura,
di queste montagne, toglie
il fiato, colgo la forza e la
purezza... il loro silenzio mi
parla.
Le Alpi sono la mia casa e la
mia ispirazione
Arte e Vita in Valle d’Aosta dal
1990

Carlotta Alberti

My soul is in the mountains
and the mountains are within
me…
Stamping the snow with
my feet, leaving footprints.
Touching the rocks, feeling
them rough under my fingers.
I follow the path leading me
up, to the heights, to the top.
In front of me, as the world
opens, so does my soul and
my heart. My breath is taken
by the immensity of these
mountains. I gather their
strength, their purity... It is in
their silence that they speak
to me.
The Alps are my home and
my inspiration
Art and Life in Aosta Valley
since 1990

 
 
 
 
 

Resa al Paesaggio


È un duetto armonico, tra due artisti che
si abbandonano totalmente al paesaggio.
Che delineano sé stessi attraverso questa
resa al paesaggio, e noi viviamo le loro
esperienze fuori mura, grazie all’arte che ne
scaturisce. Due paesaggi opposti: il deserto
di Israele e le Alpi italiane. Due diversi punti
di vista: uno dall’alto, l’altro dal basso, uno
orizzontale l’altro verticale, una visione di
neve fredda e bagnata, l’altra di calore e
aridità.Una natura che ci innalza al sublime,
visioni che fanno breccia nel nostro cuore e
lo spalancano. Immagini che ci trasportano
verso un cielo infinito, un luogo sospeso,
libero da rumori e tecnologia.

Aֿttraverso la sua lente, Doron Adar cattura
linee che riportano alla mente templi,
rocce che ci raccontano di tempi antichi, il
profumo della polvere, i colori della terra...
oro, ocra, terra di Siena, morbide dune di
sabbia ruvida. Forme che diventano astratte
quando catturano un barlume di infinito,
giochi di ombre in chiaroscuro, zone in
cui risplendono potenti raggi di luce che
ci rimandano al miraggio, scene bibliche,
immagini di attesa, quadri della terra Santa.
Le fotografie di Adar rendono tutto questo
contemporaneo, reale, tangibile e terreno.
La sua arte ci invita ad un viaggio, come i
profeti, alla ricerca di esperienze mistiche, di
purificazione e depurazione. Uno sguardo
volto verso la luce, verso un altro tempo, un
altro spazio.

Carlotta Alberti vive tra le montagne:
aprendo la porta di casa, volgendo lo
sguardo verso le sue finestre, il paesaggio
diventa una presenza viva. La Valle d’Aosta
non è una mera meta turistica, ma è una
realtà quotidiana che continuamente la
meraviglia. Una profonda connessione
con le alte rocce, i verdi prati, i tetti, le
staccionate...il luccichio dei morbidi
fiocchi di neve o la violenza della bufera.
Il duro lavoro quotidiano di sgombero
dei passaggi, lo spalare la neve davanti
alle porte, lo staccare i ghiaccioli appesi
alle grondaie. La natura è una costante
compagna di vita. Carlotta Alberti ne
esprime l’eleganza, la potenza, il maestoso
silenzio e riversa tutto questo nelle sue
opere. Il Cervino, protagonista dei suoi
lavori, appare ripetutamente come un
mantra: è il punto di congiunzione, di
incontro tra terra e cielo.

L’artista come testimone della spiritualità in Valle d’ Aosta, e noi ne facciamo esperienza nella sua arte. Bianchi e profondi blu, poche linee, precise e
sapienti pennellate.


Due artisti, due paesaggi, che catturano la
natura nei minimi dettagli, come La grande
zolla di Dürer, o in ampie viste, come il
Viandante sul mare di nebbia di Friedrich.
Ci lasciano con un senso di immenso rispetto per Madre Terra.


Due spazi, due mostre, due capitoli:
profondamente diversi ma metafisicamente
collegati, il torrido caldo di luglio a
Gerusalemme, porta del deserto di Giudea;
e il gelo di un dicembre a Valtournenche.
Sensazioni che si alternano fra caldi venti e
ghiacci spigolosi. Come curatrice sono stata
ispirata dal principio dell’estetica che governa la cerimonia del tè giapponesee: lo spazio per
la cerimonia è estremamente curato; durante
l’estate un dipinto invernale viene mostrato
per rinfrescare i presenti, mentre in inverno
viene scelta una scena estiva per riscaldare e
confortare gli ospiti.


Due esperienze contrastanti ma parallele, che
ricordano il lavabo della nostra infanzia, con
un rubinetto per l’acqua fredda e uno per
l’acqua calda: siamo noi visitatori a scegliere
come saggiarle, come fonderle, e lasciare che
il nostro cuore sia invaso dalla freschezza delle
montagne o dai caldi raggi del sole.


Alejandra Okret

Surrender to Landscape

“Si yo pudiera elegir mi paisaje elegiría...”
Mario Benedetti

 

This is a duet between two artists that surrender themselves totally to landscape. They define themselves through it, while we live their experiences through their art. Two opposite landscapes: the Israeli desert and the Italian Alps. One gazes upwards, the other downwards. One horizontal, one vertical. One is a vision of cold, wet snow, and other of heat and aridity. Nature that brings us to the sublime, opening our heart and widening it. These images transport us to an open sky, a land without concrete, without urban noises, or technological disturbances.

With his lens, Doron Adar captures curves that reminds us of temples, rocks that talk about prehistory, the taste of dust, earthy colours, golds, ochres, siennas, soft dunes and rough grains. Forms that become abstract as they catch a glimpse of the infinite. Chiaroscuro games of dark shadows and areas that reflect the strong rays of light recall the famous mirages, Biblical scenes, waiting scenography, tableaux of the Holy Land. Adar’s photography makes them contemporary, real, tactile and earthly. His art invites us to a journey - like the prophets - searching for mystical experiences, purification and cleansing. An opening to clarity; to another time, to another space.

 

Carlotta Alberti lives in the mountains; she opens the door of her house, looks through her windows, and landscape becomes a presence. Val d’Aosta is not a tourist site for her; it is her daily reality, and still it keeps its wonder. She deeply understands its geography of high rocks, green meadows, larch trees and snow. A white blanket that purifies everything, the peaks, the roofs, the gates…The flicker of soft flakes, or the violence of a blizzard. The hard-daily work of clearing the paths, shoveling the snow out of the doorways, cutting icicles out of the gutters. Nature is a daily companion. Alberti absorbs its elegance, its supremacy, its majestic silence, and puts it in her works. The Cervino, a starring character of her oeuvre, appears repeatedly like a mantra; it is the meeting point of sky and earth. She is a witness of the divine presence in Val d’Aosta, and through her art so are we. Intense whites and blues, a few lines, brush strokes sage and precise.

Two artists, two landscapes, capturing nature in minute detail, like Durer’s Great Piece of Turf, or in wide vistas, like Friedrich’s Wanderer above the Sea of Fog. They leave us with a sense of immense respect for Mother Earth.  

There are two exhibitions; one in the torrid heat of July in Jerusalem, the gate to the Judean Desert; a second in the Alpine cold of December in Valtourneche. A sensuality that alternates between the hot wind and the ice. As the curator was inspired by the principal of aesthetics which governs the Japanese Tea Ceremony. The space for the Ceremony is curated with extreme care: during the summer a painting of winter is hung to cool down the participants, while in winter a summer scene is chosen to warm up and comfort the guests. Two parallel experiences, also bringing to mind the sinks of our childhood, with one tap for cold water and another for hot; it is we the visitors who choose how to experience and how to combine them. One heartbeat at a cool low temperature and another heartbeat of hot sun.

Alejandra Okret

 

התמסרות לנוף –

דורון אדר וקרלוטה אלברטי

 

זהו דואט בין שני אמנים המתמסרים באופן טוטאלי לנוף. הם מגדירים את עצמם באמצעות הנוף, ואנו חווים אותו דרך האמנות שלהם. שני נופים מנוגדים: המדבר הישראלי והאלפים האיטלקיים. האחד מתבונן למעלה, השני – למטה. האחד אופקי, השני – אנכי. מחזה אחד הוא של קור ושלג,  והשני של חום ויובש. טבע שמוביל אותנו אל הנשגב, פותח ומרחיב את ליבנו. הדימויים הללו משלחים אותנו אל השמיים הפתוחים, אל האדמה חסרת הבטון, ללא הפרעות טכנולוגיות או קולות אורבניים.

 

באמצעות העדשה שלו, דורון אדר לוכד תצורות מפותלות  המזכירות לנו מקדשים, סלעים המספרים לנו על הפרה-היסטוריה, את טעם האבק, צבעי אדמה – זהוב, אוקר, סיינה, דיונות רכות וחלקיקי סלע גסים. צורות שהופכות למופשטות, שנראות לרגע קט אינסופיות. משחקי אור-חושך של צללים כהים ומשטחים המחזירים קרני אור בוהקות מזכירים חזיונות פאטה-מורגנה של סצנות תנכיות, ומהווים מעין תפאורת רקע של ארץ הקודש. הצילום של אדר הופך אותם לעכשוויים, ריאליים, ניתנים למישוש, ארציים. האמנות שלו מזמינה אותנו – בדומה לנביאים – למסע חיפוש של  חוויות מיסטיות, היטהרות והתנקות. פותחת לנו שער לבהירות, לעידן אחר, לחלל אחר.

 

קרלוטה אלברטי חיה בהרים. היא פותחת את דלת ביתה, מתבוננת החוצה מבעד לחלונות, ומנכיחה את הנוף. ואל ד'אוסטה איננו אתר תיירות עבורה, אלא מציאות יומיומית שעדיין מצליחה להפעים אותה. היא מכירה לעומק את הגיאוגרפיה של האזור: הסלעים הגבוהים, כרי הדשא הירוקים, עצי המחט והשלג;  שמיכה לבנה המטהרת את הכל, הפסגות, הגגות, השערים... הבהוב של פתיתים רכים, או אלימות של סופת שלג עזה; העבודה היומיומית הקשה של פינוי השבילים, של גריפת השלג מפתחי הבתים, של שבירת נטיפי הקרח מהמרזבים. הטבע הוא בן-לוויה יומיומי עבורה. אלברטי סופגת לתוכה את האלגנטיות שלו, העליונות שלו, השקט הנשגב שלו ומכניסה אותם לעבודותיה. הר צ'רבינו (Matterhorn), –מככב בעבודותיה, חוזר ומופיע בהן כמו מנטרה, ומהווה נקודת מפגש בין שמיים לארץ. היא עדה לנוכחות האלוהית של ואל ד'אוסטה,  ואנחנו הופכים לעדים  באמצעות האמנות שלה. כחולים ולבנים אינטנסיביים, קווים בודדים, ומריחות צבע נכונות  ומדויקות.

 

שני אמנים, שני נופים, לוכדים פרטי טבע הזעירים, כמו בציור "פיסת אחו גדולה" של אלברכט דירר, או במרחבי נופים גדולים כמו בציור "הטייל מעל ים הערפילים" של קספר דוד פרידריך. שניהם מעניקים לנו תחושת כבוד עמוקה לאמא אדמה.

 

שתי תערוכות: האחת בחום הלוהט של יולי בירושלים, השער למדבר יהודה; השנייה באלפים, בקור העז של דצמבר בואל טורנאש. חושניות שנעה בין הרוח החמה לקרח. כאוצרת קיבלתי השראה מהעיקרון האסתטי השולט בטקס התה היפני. את החלל לטקס זה אוצרים בתשומת לב רבה: במהלך הקיץ תולים ציור של חורף כדי לצנן את המשתתפים, ואילו בחורף בוחרים בסצנה קייצית כדי להעניק לאורחים תחושת חום ונוחות. שתי התנסויות מקבילות, המזכירות גם את כיורי הרחצה של ילדותנו, עם ברז אחד למים קרים והשני למים חמים. אנחנו הצופים בוחרים איך לחוות ולקשר בין השתיים. פעימת-לב אחת  בקרירות רעננה והשנייה – בחום השמש.

אלחנדרה אוקרט

© 2015 by DORON ADAR. Proudly made by Wix.com