התמסרות לנוף –

דורון אדר וקרלוטה אלברטי

 

זהו דואט בין שני אמנים המתמסרים באופן טוטאלי לנוף. הם מגדירים את עצמם באמצעות הנוף, ואנו חווים אותו דרך האמנות שלהם. שני נופים מנוגדים: המדבר הישראלי והאלפים האיטלקיים. האחד מתבונן למעלה, השני – למטה. האחד אופקי, השני – אנכי. מחזה אחד הוא של קור ושלג,  והשני של חום ויובש. טבע שמוביל אותנו אל הנשגב, פותח ומרחיב את ליבנו. הדימויים הללו משלחים אותנו אל השמיים הפתוחים, אל האדמה חסרת הבטון, ללא הפרעות טכנולוגיות או קולות אורבניים.

 

באמצעות העדשה שלו, דורון אדר לוכד תצורות מפותלות  המזכירות לנו מקדשים, סלעים המספרים לנו על הפרה-היסטוריה, את טעם האבק, צבעי אדמה – זהוב, אוקר, סיינה, דיונות רכות וחלקיקי סלע גסים. צורות שהופכות למופשטות, שנראות לרגע קט אינסופיות. משחקי אור-חושך של צללים כהים ומשטחים המחזירים קרני אור בוהקות מזכירים חזיונות פאטה-מורגנה של סצנות תנכיות, ומהווים מעין תפאורת רקע של ארץ הקודש. הצילום של אדר הופך אותם לעכשוויים, ריאליים, ניתנים למישוש, ארציים. האמנות שלו מזמינה אותנו – בדומה לנביאים – למסע חיפוש של  חוויות מיסטיות, היטהרות והתנקות. פותחת לנו שער לבהירות, לעידן אחר, לחלל אחר.

 

קרלוטה אלברטי חיה בהרים. היא פותחת את דלת ביתה, מתבוננת החוצה מבעד לחלונות, ומנכיחה את הנוף. ואל ד'אוסטה איננו אתר תיירות עבורה, אלא מציאות יומיומית שעדיין מצליחה להפעים אותה. היא מכירה לעומק את הגיאוגרפיה של האזור: הסלעים הגבוהים, כרי הדשא הירוקים, עצי המחט והשלג;  שמיכה לבנה המטהרת את הכל, הפסגות, הגגות, השערים... הבהוב של פתיתים רכים, או אלימות של סופת שלג עזה; העבודה היומיומית הקשה של פינוי השבילים, של גריפת השלג מפתחי הבתים, של שבירת נטיפי הקרח מהמרזבים. הטבע הוא בן-לוויה יומיומי עבורה. אלברטי סופגת לתוכה את האלגנטיות שלו, העליונות שלו, השקט הנשגב שלו ומכניסה אותם לעבודותיה. הר צ'רבינו (Matterhorn), –מככב בעבודותיה, חוזר ומופיע בהן כמו מנטרה, ומהווה נקודת מפגש בין שמיים לארץ. היא עדה לנוכחות האלוהית של ואל ד'אוסטה,  ואנחנו הופכים לעדים  באמצעות האמנות שלה. כחולים ולבנים אינטנסיביים, קווים בודדים, ומריחות צבע נכונות  ומדויקות.

 

שני אמנים, שני נופים, לוכדים פרטי טבע הזעירים, כמו בציור "פיסת אחו גדולה" של אלברכט דירר, או במרחבי נופים גדולים כמו בציור "הטייל מעל ים הערפילים" של קספר דוד פרידריך. שניהם מעניקים לנו תחושת כבוד עמוקה לאמא אדמה.

 

שתי תערוכות: האחת בחום הלוהט של יולי בירושלים, השער למדבר יהודה; השנייה באלפים, בקור העז של דצמבר בואל טורנאש. חושניות שנעה בין הרוח החמה לקרח. כאוצרת קיבלתי השראה מהעיקרון האסתטי השולט בטקס התה היפני. את החלל לטקס זה אוצרים בתשומת לב רבה: במהלך הקיץ תולים ציור של חורף כדי לצנן את המשתתפים, ואילו בחורף בוחרים בסצנה קייצית כדי להעניק לאורחים תחושת חום ונוחות. שתי התנסויות מקבילות, המזכירות גם את כיורי הרחצה של ילדותנו, עם ברז אחד למים קרים והשני למים חמים. אנחנו הצופים בוחרים איך לחוות ולקשר בין השתיים. פעימת-לב אחת  בקרירות רעננה והשנייה – בחום השמש.

אלחנדרה אוקרט

 

התמסרות לנוף

המקום בוחר בי  , עוצר אותי בדרכי ודורש שאצלם אותו.

הנוף משתנה ברגע שאני מתמסר אליו.

מעשה הצילום יוצר את השינוי.  מנוף כללי וציבורי לנוף פרטי ואישי.

גם הנוף משנה את עצמו כדי להתאים לאופן שבו אני רואה ומרגיש אותו.

 השינויים מתרחשים בעת הצילום ומושפעים מדרך הצילום שלי ומהדיאלוג ביני לבין הנוף.  

זה כבר  לא הנוף שהיה קיים  קודם.

עכשיו  הנוף קיים רק בזכות הצילום.

נוף מופרע. נוף סובייקטיבי

 

 

המרחב הפתוח והריק, השקט העוטף, הבולדרים החלקים העצומים  וקרעי הסלעים המחוספסים והדוקרים, הדיונות המתפרקות ברוח וקמות לתחייה במקום אחר.

זאת הנשימה העמוקה המשחררת, המחייה, הפותחת את הגוף ומעוררת את הנפש.

מדבר.  חיים..

דורון אדר

 

 

 

The open empty spaces,

The silence that surrounds me,

The huge smooth boulders

and the rough prickly rocks,

The dunes that break apart in the wind

and rise to life elsewhere.

 

This is the deep, liberating,

breathing breath that opens

the heart and awakens the soul.

 

Desert .   Life .

© 2015 by DORON ADAR. Proudly made by Wix.com